דף הבית >> מחשבות על צילום
 
יוגה זריחה, אקורד הסיום של לילה לבן ת"א- Yoga at the beach of Tel-Aviv, early in the morning

זה כבר הפך למסורת שאת,אקורד הסיום,לאירועי הלילה הלבן בת"א, מספקת,סדנאת היוגה,של,"אלהיוגה",הממוקמת בחלקו הדרומי של,נמל ת"א. 
אירוע פתוח לקהל, בו מתקבצים,מתרגלי יוגה,קבועים וכאלה שאינם. חלקם השקימו אחרי,שינה טובה,וחלקם בילו את כל הלילה הלבן שלפניו.
מטרים ספורים מהים ובצמוד לגלים המתנפצים על הדק, נפרסים,מזרני יוגה,ועשרות מתרגלים מקבלים את הבוקר החדש ואת הרוח הקרירה הבאה מהים, ברצף של,תרגילי יוגה,המטעינים את הגוף והנפש באנרגיות חדשות. בתוך קבוצת המתרגלים אפשר למצוא כמעט את כל שכבות הגילאים.

אני מביט בהם ורוצה להניח את המצלמה ולהשתתף, להיות שם כמתרגל ולא כצופה. ההתלבטות מעסיקה אותי לאורך כל האירוע ושאלה אחת עולה ומלווה אותי לכל אורכו. אני חושב על החוויה המורכבת הזו, להיות במקום של,חוויה והתבוננות פנימית, במרחב הציבורי והחשוף.
כיצד מייצרים שקט והקשבה, בסביבה מלאה גירויים. מה עובר במחשבותיהם של המתרגלים, כשסביבם רוחשים רצים ורוכבי אופניים וקולות המוסיקה והנחיות התרגול מתערבבים בקולות הרקע של הגלים והעוברים והשבים. איך מייצרים שקט פנימי,ועוצמים עיניים בסביבה של,סקרנים וצלמים.

המורכבות הזו נכונה גם ליוגים וגם לי. כצלם תיעודי הפוקד דרך קבע התרחשויות רוויות גרויים, וצריך למצוא בתוך,מקומות הומים,את השקט והמיקוד, אני מכיר אותה מבפנים. גם עבורי זה סוג של תרגול, להיות שם עם האירוע ולהיות עם עצמי, להקשיב להתרחשות עם כל חושי ובו זמנית להקשיב גם לעצמי, לתחושותי ורגשותי ולדברים המפעילים אותי. למצוא את הפוקוס ולתרגל חיים של כאן ועכשיו.












 

חוויות ממצעדי הגאווה בתל אביב
 

תל אביב,היא ללא ספק העיר הפלורליסטית והמקבלת ביותר במרחב,הישראלי,האורבני. עיר ללא הפסקה, שמקבלת אליה בחום ואהבה כמעט את כולם: חילוניים, דתיים, יהודים, ערבים, אנשי עסקים, תיירים, בליינים, הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים, סטרייטים,ולמעשה את כל מי שרוצה להנות  מתחושה של "חיה ותן לחיות". עיר,שוקקת,אומנות, תרבות, עסקים, בילויים,וכל מה שמזכיר,מטרופולין,אמיתי, סוג מוקטן ומקומי של מה שמייצגות ערים כמו ניו יורק, לונדון, ברלין, פריז,ועוד כמה בירות בעולם.
זהו המרכז הישראלי הגדול והדומיננטי של,הקהילה הלהט"בית,(Lesbian, Gay, Transgender, Bisexual) שמרכז פעילותו ב"מרכז הגאה" הממוקם בצמוד לגן מאיר ולבית הקפה,לנדוור. לכן אין מקום טבעי יותר מגן מאיר, לארח את הכינוס השנתי ואת,מופעי הראווה,הססגוניים,של,הקהילה הטרנסג'נדרית ,הפותח את,אירועי יום הגאווה,ואת מצעד הגאווה של ת"א.
החוויה העוטפת את הבאים לאירוע, היא,חוויה רב חושית, עוצמתית, מענגת, המפעילה,ומגרה את כל החושים, באם אתם חלק מהקהילה, סטרייטים,הבאים לפרגן, בני,משפחה,הבאים לתמוך, צלמים,או,סקרנים. העין לא שובעת מלראות את העושר העצום הקיים בתוך הקהילה עצמה, מאלה המתהלכים כמעט ,בעירום, חשופי וחשופות חזה, שאת,ישבנם החלק,מכסים אך במעט,תחתוני חוטיני דקים, או,בגדי ים,צבעוניים,ועד,משפחות חד מיניות,של,הומואים,או לסביות,הלבושים בבגדים רגילים ומגיעים לאירוע עם ילדיהם. בין קצוות אלה, ניתן לראות,נערים,וגברים לבושי,שמלות, מאופרים, נועלים,נעלי עקב, גברים חסונים,לבושים,בגדי עור,ושרשראות. הכל שם קרוב, חופשי, נוגע, אך לא,מאיים.


דוכנים,רבים מחלקים,סטיקרים, דגלים, כובעים, ארטיקים,ובלונים בצבעי הקשת. ריחות הקפה,והבירות מוסיפים לאווירה ומוסיקה מקפיצה הבוקעת מהרמקולים, לא משאירים שום,תא בגוף, רדום,וללא,עוררות. כשאתם שם,האדרנלין,חוגג.
כצלם הפוקד את,אירועי מצעד הגאווה,כבר מספר,שנים, החוויה איננה רק מעוצמת האירוע הספציפי, אלא,מההתבוננות בשינויים,שעוברים על,החברה הלהט"בית,ועל אלה שעוברים על החברה המקבלת אותה. במקביל אני מתבונן פנימה וער,לתמורות,העוברות עלי כמתבונן וכצלם. מה תופס את תשומת ליבי, מה,מעורר,את סקרנותי, מה,מפעיל את חושי,?
השנה הייתה זו ללא ספק, הנוכחות של,משפחות חד מיניות, עם ילדיהם הקטנים. רגשות,של,אושר,ותקווה,לחברה פתוחה, עלו בי כשראיתי את אותם ילדים, הגדלים לתוך מציאות, המפרגנת בצורה כל כך,טבעית, לתופעה שעד לפני שנים לא רבות ( ובמקומות מסוימים עד היום) לא העיזה להרים,ראש.
בשנה שעברה ריתקו אותי בעיקר שני דברים: הנוכחות הבולטת של,קבוצות נערים,הומוסקסואליים מוחצנים, הלבושים במינימום הדרוש שיבליט את,מיניותם ושל קבוצות,גברים מבוגרים,יותר, מנופחי חזה,וירכיים, מגולחי גוף,ועטורי,קעקועים ופירסינג. את הגושפנקא הסופית לכך שאיני,סובל מהומופוביה, קיבלתי שם, באותה,מסיבת חוף,מיוזעת וצפופה,עד לכדי,מגע, בה עשיתי דרכי עם,המצלמה, בתוך מאות הרוקדים.

בשנה הראשונה כשיצאתי לתעד את יום הגאווה, הייתי בהלם מגודלו ומעוצמתו. לאורך הרחובות "בוגרשוב", "בן יהודה" ו"הירקון", הרגשתי שת"א כולה כזאת ואני סוג של אורח, החי במיעוט את,חייו הנורמטיביים, בעוד סביבי רוחש,האקשן האמיתי. בראשי התנגנו שיריהם של,אילן וירצברג,ויונה וולך,"אומרים לנו שיש סקס אחר" ו"כשבאתי לקחת אותה מהעננים", ושל,ערן צור,"אתה החברה שלי" ולאחר מכן שירו של,פיטר גבריאל,"Games without frontier". הרגשה מתירנית של,מין חופשי, סקס,ונהנתנות,הציפה את העיר,באנרגיות מטורפות, שהגיעו לכל,מרפסת,ובית. על הגגות ומתוך המרפסות העמוסות,חוגגים, התקבצו,המונים,עם,זרנוקי מים, בלונים צבעוניים,ודגלים. אקדחי המים הגדולים, שבימים כתיקונם משמשים,כמשחק ילדים, קיבלו לפתע אופי,פאלי, של כלי,פולט,המקשר בין הרחוב הצפוף והמיוזע ובין המתרחש,על גגות תל אביב,ובדירות של אותם החוגגים.










זוגיות,אחרת,ומשחקים ללא גבולות, נושאים את,דגל,החופש המיני,וזכות הפרט לחיות את חייו ולממש את,אהבתו ותשוקותיו.
צילום,עבורי הוא,דרך חיים,המאפשרת,הצצה,אל הגוונים הרבים, במרקם החיים הרחב בו אני,חי,ופועל. הצצה אל מה שרואות עיני, מפעיל את חושי, עולה במוחי,ונצרב בזכרוני.
 
 
 
טלפון: 052-2496867  |  דוא״ל: dubifeiner@gmail.com  |  כתובת: קיבוץ הראל